תפארת יוסף
אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים ליתני משעת צאת הכוכבים, מילתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים, והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וכו'. ביאר ענין זה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ובעוה"ז מחמת שהארה זאת הוא בהעלם, צריך זאת אריכת הזמן שיברר האדם את זאת. והבירור הזה הציב השי"ת שיברר האדם את עצמו בשלשה בירורים, בעולם שנה נפש. ותמיד יברר האדם איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה, ואיך כל פעולתיו המה דבוקים בהרצון של השי"ת. ומחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו וחס עליהם שלא יצטרכו כ"כ אריכת הזמן, הציב בזה העולם אשר יש לפעמים ישועה בדרך דילוג, והיינו כי בעת שהשי"ת רוצה להושיע לאדם, אז נתעורר אצל האדם כח תפלה, ומכח תפלה הזה מושיע השי"ת לאדם תיכף, ואף שעדיין אינו מבורר כ"כ על הלבושים של עוה"ז, ורק מחמת שבלב הוא מבורר מושיע לו תיכף, ואח"כ צריך האדם לברר את עצמו על הלבושים של זה העולם. וכעין שמצינו במצרים שהיה הגזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), ובעת שהתחיל הארת הישועה מצד השי"ת, אז נתעורר אצלם צעקה בלב לפני השי"ת, וכדכתיב (שמות ב׳:כ״ג) ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, שהשי"ת שלח להם זאת הצעקה ומזה נושעו לגמרי. והגם שעל הלבושים היה גודל קטרוג עדיין, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. אך שהיה להם זה הכח תפלה, ומזה נתבררו אשר הלב של ישראל הוא תמיד מלא רצון, והלב של מצרים הוא תמיד מלא זדון, והיה להם תיכף הישועה. וזה מורה כאן מאמר הגמ' ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ביאת שמשו נקרא הישועה הזאת אשר הוא מצד השי"ת, וכפרתו מורה על הבירורים שלו. ואמרו חז"ל שעיקר הוא הישועה אשר הוא מצד השי"ת, כי חס הקב"ה על עמו ישראל שלא יצטרכו כ"כ אריכת הזמן על הישועה. ופריך הגמ' ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא והאי וטהר טהר גברא. והיינו שפריך הגמ' מאן יימר זאת, דילמא צריך דוקא הבירורים של האדם שהאדם יברר עצמו עד הגמר. ומתרץ א"כ לימא קרא ויטהר, שהיה מורה שהאדם יטהר ויברר את עצמו עד הגמר. ובאמת איך יכול האדם לברר עצמו עד הגמר, כי בגמר הבירור מי יאמר זכיתי לבי, ורק סוף כל סוף צריך האדם שהשי"ת יחתום עליו שהוא מבורר, אלא ודאי מאי וטהר טהר יומא, שהעיקר הוא הישועה הנקרא ביאת השמש. ובעת שנתעורר הישועה הנקרא ביאת שמש, אז נתעורר כח תפלה אצל האדם ומתייצב את עצמו עם זה הכח לפני השי"ת, ומקבל עליו עול מלכות שמים ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, והיינו שאינו חפץ רק ברצון השי"ת. ואף שהוא עדיין אינו מבורר עד הגמר הבירור, אז תיכף שולח לו השי"ת כל הישועות. וכעין שמצינו בדניאל (דניאל י׳:י״ב) שאמר לו השי"ת אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך וגו'. והיינו בעת שהאדם מקבל עליו להיות נמשך אחר רצון השי"ת, אז תיכף שולח לו השי"ת כל מיני ישועות. ומראה השי"ת שהעיקר הוא רק להיות נמשך אחר רצונו ית'. ואפילו העיקר מכפרתו הוא ג"כ רק לשמוע בקול ד', והיינו שהעיקר מכל הבירורים הוא רק להמשך אחר רצונו ית', וכדכתיב (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ ד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים:
תפארת יוסף
(כז.) מאי טעמא תיקנו מעמדות לפי שנאמר (במדבר כח) צו את בני ישראל וגו' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים וכו'. איתא בזוה"ק (פנחס רמ.) צו את בני ישראל וגו' כתיב (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ ד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד' וגו' לית רעותא דקוב"ה דיחוב בר נש ועל חוביה יקריב קרבן אלא קרבן דאיהו בלי חובא דא הוא קרבן שלים ואיקרי שלמים וקרבן תמיד אוף הכי ואע"ג דמכפר על חובין. ר"א פתח זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נ״א:י״ט) האי קרא אוקמוה דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה וכו'. אמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, מי שהוא עומד תמיד בבהירות לפני השי"ת ורואה תמיד שיש לו חיבור עם אור השי"ת. באדם הזה אינו שייך שום חטא, כי חטא הוא רק במקום שנסתר ממנו אור השי"ת, שאינו רואה מפורש החיבור שיש לו עם אור השי"ת. ובעת שאדם מתחיל לברר עצמו ורוצה להכיר החיבור שיש לו עם אור השי"ת, מנהיר לו השי"ת ומראה לו שהיה לו תמיד חיבור עם אור רצונו ית'. וזה דאיתא בזוה"ק, ר"א פתח זבחי אלהים רוח נשברה האי קרא אוקמיה דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה, היינו מי שמברר עצמו ורוצה להכיר החיבור שלו, וזה מורה רוח נשברה, כמו שאיתא (כלים פרק ב) הדקין שבכלי חרס שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. והשיעור מכדי סיכת קטן הוא סיכה של אבר קטן של תנוק בן יומו. ואם נשאר בו זה השיעור, יש לו עוד תורת כלי עליו לקבל בו טומאה, ומדה טובה מרובה, אם שייר באדם נקודה חדא כל שכן שיש לו תורת כלי עליו לברר עצמו ולהכיר החיבור שלו. ובעת שאדם מברר עצמו ומכיר החיבור שלו עם אור השי"ת, משפיע השי"ת טובה לכל העולם בזכותו, כמו שמצינו באאע"ה, שעל ידי שהכיר את בוראו והיה מרגיל שם שמים בפי כל, כמו שכתיב (בראשית כ) ויקרא שם בשם ד' אל עולם, היה השי"ת משפיע טובות לכל העולם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו דאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול ניצולות בזכותו של אברהם אבינו, ופריך המדרש, והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. ועל זה איתא כאן בזוה"ק וקרבן תמיד אוף הכי קרבן שלים איקרי אע"ג דמכפר על חובין, היינו כמו דאיתא (ספרי פ' שלח) אין צבור מזידין, היינו שאי אפשר בצבור שלא יהיה אחד עומד תמיד בבהירות, וממילא הוא מברר את כל הכלל. ועל דא קרבן שלים אקרי, היינו שמברר את כל הכלל, שהיה להם תמיד חבור עם אור השי"ת. ועל זה איתא כאן בגמ', מאי טעמא תיקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, היינו שצריכין כל ישראל לעמוד אצל הקרבת התמיד, כי היכי דיתבר ללבם, והאיך כל ישראל יכנסו לעזרה, ע"כ תיקנו מעמדות, והם היו מבררים עצמם, שהיו מתענין ד' פעמים בשבוע, והיה להם סגופים מנגיעת עוה"ז, והיו רואים תמיד החיבור שהיה להם עם אורו ית', ממילא היו מבררים את כל הצבור: